מחשבה מייצרת מציאות

עד שנת 1954 לרוץ מייל (1.6 ק"מ) בפחות מ4 דקות, נחשב ע"י כל הקהילה המדעית (רופאים,פסיכולוגים, ניורולוגיים..)לבלתי אפשרי. ואכן אף אחד מהאצנים עד לאותו זמן לא הצליח לרוץ מייל בפחות מ 4 דקות.
ואז הגיע רוג'ר בניסטר, סטודנט לרפואה מאוקספורד ואצן בינוני שטען כי לא רק שזה אפשרי אלא שהוא הולך לעשות זה. בתקופה זו בניסטר הצליח לרוץ מייל ב4 דקות ו12 שניות.  הסביבה הגיבה בסקפטיות גבוהה בשביל לא לומר בזלזול.  הוא המשיך להתאמן ולעבוד קשה גם ברמה הפיזית  וגם ברמה המנטלית עד לרמה של ל4 דקות ו2 שניות ושם נעצר.
ה6 למאי 1954 היתה נקודת המפנה- רוגר בניסטר הצליח לחצות את רף 4 דקות ולרוץ מייל ב3 דקות ו59 שניות-"הבלתי אפשרי - הפך לאפשרי"

עד כאן מדובר מסיפור מעניין על שבירת המחסום של 4 דקות שעד אותו זמן, מדענים הוכיחו שלכאורה אינו מעשי אבל החלק המעניין הוא שתוך 6 שבועות אחרי שהוא שבר את המחסום - ג'ון לנדי אצן אוסטרלי רץ את המייל ב3 דקות ו57 שניות. באותה שנה 37 אצנים עשו זאת בפחות מ4 דקות. 1956 - יותר מ300 איש הצליחו לשבור את המחסום הזה שנראה בלתי אפשרי!!

אז מה היה כאן?

זה היה מחסום פסיכולוגי - ומה שרוג'ר בניסטר עשה הוא שבר את המחסום הפסיכולוגי האנושי והוכיח שהכל בראש שלנו. למעשה,הוא סלל את הדרך ונתן השראה לרצים אחריו שלא העזו עד אז לחלום להגיע למקומות אלו.

בחזרה לעולם ארגוני, הסיפור של בניסטר (שהלך לעולמו ב2018 ) מראה שכאשר אנו מאמינים שיש דבר שהוא אפשרי או בר השגה אנחנו "דוחפים את עצמנו" לא תמיד במודע, למצוא פתרונות ולהתגבר על קשיים שבדרך כדי להגיע למטרה. אז איך אנחנו כמנהלים יכולים לתת השראה ולהציב יחד עם הכפיפים יעדים מאתגרים ועם זאת כברי השגה שיובילו את הצוותים לדחוף את עצמם מעבר למה שהם חשבו שהם מסוגלים? ואיך משתפים הצלחות בארגון על מנת "לשבור מחסומים פסיכולוגים" ויצירת אפקט של "הדבקה" בארגון כולו?